חיפוש
  • mayapipano

בוקס באמצע החיים


זה הולך להיות עוד מאמר על כמה שאנחנו בזבזניות של רגעים שלא יחזרו. זה הולך להיות מאמר על כאב בלתי נסבל. זה הולך להיות מאמר על בחירה מחדש.


כל השבוע אני מחפשת בשביל הכנס שלי בסוף החודש תמונות של נשים חזקות, כאלו שלא עושות שרירים בידיים או עוטות על עצמן גלימה. נשים חזקות כמו שאישה אמורה להיות. שיתפתי בפוסט שאני מחפשת תמונות של נשים עוצמתיות. בסדר הזה. קודם כל נשים ואז עוצמתיות. הציעו לי את גולדה מאיר, ז'אן דארק... חיפשתי משהו אחר...


ופתאום היום, אני נכנסת לחברי הפייסבוק שלי שחוגגים יום הולדת כדי לאחל איחולים ורואה שיש לאישה היפה הזאת בתמונה יום הולדת. וואו, לא דיברנו כבר מעל שנה, אני חושבת לעצמי, וואו הי, שלחתי לה כמה הודעות בתחילת ספטמבר של שנה שעברה. רציתי לדעת מה הכתובת שלה לשלוח לה ספר עם הקדשה. היא תמכה בספר הביכורים שלי בנדיבות רבה, תמיד הכל אצלה בנדיבות רבה. תמיד הייתי אומרת לה שתווי הפנים הענקיים שלה מעידים על הנדיבות הפנימית שלה. עיניים יפיפיות ענקיות, פה ענק שמניב חיוך ענק עוד יותר. נכנסת לפרופיל של הילה. הכרתי אותה כהילה מיימון ובעשור האחרון התרגלתי לעובדה שהיא הילה צור. פתאום אני רואה שיש רק 8 ברכות. הלב נופל לרצפה. בבקשה שזו טעות. בבקשה. הרי היא אף פעם לא הייתה אדם של פייסבוק כל כך, וכולם כל כך אהבו אותה אז הכי הגיוני שפשוט העדיפו לברך ולחבק אותה בחיים האמתיים. היא הרי הייתה אישה של החיים האמתיים.


ואז אני מתחילה לקרוא מילים כמו געגוע וחוסר וכאב... ופוסטים מהשנה ורבע האחרונות. כולל של בן הזוג האוהב, הייתה שם אהבה ענקית, ושל האחות ושל האבא המדהים שזכיתי להכיר. את אימא שלה איבדה כשהייתה ילדה ואחד הפחדים הכי גדולים בהם שיתפה אותי היה שתיאלץ להשאיר גם את הילד שלה ללא אימא. זה היה כשחלתה בפעם הראשונה. זה היה לפני חמש-שש שנים, היא הבריאה כמו מלכה עשתה כל מה שצריך ומעבר. אני בחיים לא אשכח איך הגעתי אליה כשסיפרה לי שהיא חולה, באתי לעודד אותה אבל לא יכולתי להסתיר את העיניים המפוצצות מדמעות שהיו לי, כי לילה לפני חוויתי את הפרידה הכי מכוערת שחוויתי בחיים שלי. והיא ישר בשיא הטבעיות עברה לצד המנחם. אבל לא היה בזה רחמים, הייתה בזה העצמה נשית נטו. היא ניגשה למטבח והכינה לי דג בתנור עם ירקות שורש. אני בחיים לא אשכח את זה. אני עדיין זוכרת את תנועות החיתוך שלה עם האצבעות הארוכות והיפות שלה. הכל אצלה היה גדול וארוך ויפה. ובנועם, וברכות אין קץ ספרה לי איך פגשה את בעלה בפעם הראשונה ואיך הם ידעו מהרגע הראשון שזה-זה ואיך כשנודע דבר המחלה הוא הבהיר לה חד-משמעית שהוא איתה באש ובמים. "אז כזה גבר את רוצה מותק, לא אחד כזה שעל המשבר הראשון אורז את התיק שלו והולך..." וישר עשתה לי שכל וישר סידרה לי הכל במקום הנכון.

שלוש שנים אחר כך פניתי אליה בהצעה לתמוך בפרויקט מימון ההמונים לספר הביכורים שלי. לא עברו שלוש דקות וכבר חיכתה לי הודעת מייל עם תמיכה בשמה. היא רכשה ספר וערב השקה. הודיתי לה והבטחתי לעדכן. בהצלחה רבה, כל הכבוד לך, אני מחכה בכיליון עיניים. היא ענתה לי. בתחילת ספטמבר של שנה שעברה, כשהספר הגיע מבית הדפוס והתחלתי לשלוח הודעות לתומכים שעדיין לא יצרו איתי קשר, שלחתי לה כמה הודעות מייל ואחר כך גם וואטסאפים, מכיוון שלא התכתבנו בפייסבוק לא חשבתי בכלל להיכנס לשם. עכשיו אני מבינה שכמה ימים אחר כך היא נפטרה. איך לא ראיתי, איך לא שמעתי, הקיר שלה היה מפוצץ בהודעות, איך לא ראיתי בפיד?? אבל אני הייתי אימא טרייה לתינוקת וכנראה שלא עקבתי. כמה כאב לב לחשוב שלא זכיתי ללוות אותה בדרכה האחרונה. כל היום אני בוכה. בוכה ומחבקת את אלה חזק חזק. מחבקת ובוכה.


לא היינו בשום קשר רציף לאורך העשור וחצי האחרונים מאז שהיינו מלצריות באותה מסעדה בה עבדנו במשך כמה שנים, כל אחת הלכה לדרכה ולעיסוקיה ורק הצטלבנו בכל מיני אירועים. אירוח בבית שלה במשך לילה אחד כשנפרדתי מחבר ולא היה לי איפה לישון, מפגש מקרי בבריכת גורדון שם בשרה לי על המחלה בפעם הראשונה, פרויקט מימון ההמונים. לא הרבה יותר. אבל הילה הייתה עבורי האישה המושלמת. תמיד. אני לא חושבת שיש מישהו מהחברים והחברות שלי שלא שמע לפחות סיפור אחד על הילה. יפה מבפנים ומבחוץ. גוש ענק של נתינה אין סופית. נשיות ועוצמה. מעין של אהבה.

איזה בזבוז בלתי נתפס זה לחיות חיים לא מלאים. איזו אוזלת יד זה לעבור יום שלם בלי לחבק חזק חזק את האהובים שלנו ולהגיד להם כמה שהם יקרים לנו. כמה לא אקולוגי זה לא לצאת ולהגשים את עצמינו ולעוף על החיים שלנו.

הילה הייתה הכל מהכל, כואב לי שלא הייתי שם עבורה, אבל אני פשוט יודעת שהיא הייתה מלכה עד נשמתה האחרונה. ומה השבוע הזה לימד אותי, אחרי הליכתה של רונה רמון ואחרי ההבנה שגם הילה הלכה? אני ממש לא מתכוונת להגיד כאן שלכל דבר יש היגיון. ממש לא. אני ממש כועסת על האובדן הזה. אבל אני כן אצעק – לחיות! לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון כאן. כי סגור שזה יכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו. אז איך אנחנו בוחרות ובוחרים לכתוב את סיפור חיינו בכל רגע ורגע?


לזכרה של הילה צור, שהייתה כל מה שחשבתי שאישה ראויה להיות

17 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano