חיפוש
  • mayapipano

הסיבה שאני קמה בשבילה כל בוקר



יולי 2017. צהריים. אני בעיצומה של חופשת הלידה. כמה שבועות אחרי הניתוח הקיסרי. רע לי. רע לי וכואב לי. חם לי גיהינום. לא סובלת את יולי. לא יודעת מה עבר לי בראש כשבחרתי לעבור לדירה שכל הקיר הדרומי של הסלון שלה הוא בעצם חלון זכוכית אחד גדול. לא יודעת מה עבר לי בראש שעדיין לא קניתי וילון אוטם חום. לא יודעת מה עבר לי בראש כשבחרתי להניק ויהי מה עד שהתינוקת שלי נכנסת למעון. לא יודעת למה בכל פעם שאני מניקה אותה נוחת עליי דיכאון תהומי. לא יודעת למה אני פתאום בעיקר לא יודעת. לא יודעת כלום. אני מאמנת לקבלת החלטות ואני לא מצליחה להחליט כלום.


אני יושבת בפינת העבודה שלי. מולי יושב המחשב ומתוכו מסתכלת עליי הצעת המחיר שזה עתה קיבלתי מהמו"לית שלי לגבי הוצאת הספר שלי לאור. ספר שכתבתי במשך שבע שנים. אני מסתכלת על הסכום שבמסך והסכום במסך מסתכל עליי. הסכום במסך גם מזכיר לי שהוא לא הסכום היחידי. במייל נוסף מחכה הצעת המחיר מהעורכת הלשונית. "ואל תשכחי את ההגהות ואת האחסון ואת האירועים ואת ה...", "טוב, שמעתי אותך", אני קוטעת אותו בהיסטריה בינונית עד קשה. מטר ממני, מאחורי המחשב, אלה מתגלגלת על השטיח של האוניברסיטה, מאזינה למוזיקה המונוטונית, מקשקשת עם בובת פרה צבעונית על אה ועל דה. נראה לי שהיא עשתה קקי. אני צריכה להחליט. זהו, הגיע הרגע. אי אפשר לדחות את זה יותר.

מצד אחד יש קול חזק, בטוח, רציונלי, שרודה בי: "איך את מעזה בכלל לחשוב על זה? איזה חוסר אחריות, בחיי! את אימא יחידנית לתינוקת בת חודשיים וחצי! תתעוררי! מה הקשר להוציא ספר עכשיו? עד מתי תמשיכי לפנטז, אה? עד מתי תהיי כל כך ילדותית ועסוקה בעצמך, אה?". וממולו עומד נרעד, קול קטן, מהוסס, מפוחד, עם ביטחון עצמי של פרעוש: "אבל זה החלום שלך... עמלת עליו שבע שנים... זה חשוב... נראה לי... זה משמעותי... נראה לי...".


אני מתקשרת לרותי היימן המו"לית שלי, שהיא גם העורכת הספרותית שלי ומי שמשמשת לי כמנטורית לכתיבה במשך השנתיים האחרונות: "הלוווו! מה עניינים?". רותי עונה לי באופטימיות חסרת הגבולות האופיינית שלה "בא לי למות!". אני שופכת מיואשת רותי כהרגלה מציעה בתור התחלה פתרון פרקטי: "קודם כל אל תמותי!" "אוקיי, אני אשתדל, אבל אני לא יודעת מה לעשות..."

אנחנו מאווררות ביחד את המשמעות האמתית של קבלת החלטות משמעותיות, על זה שרציונליזציה לא ממש עובדת פה , על זה שכנראה צריך להפעיל במקרה הזה משהו אחר, על זה שזה מפחיד כל כך, על זה שזה מרגש כל כך, אני בוכה, בסוף גם מצליחה לצחוק קצת ובעיקר להחליט עם עצמי החלטה: אני מוציאה את הספר לאור. אני מוציאה אותו לאור כי אני בוחרת להראות לילדה שלי דוגמה של אישה שמוציאה לאור את החלומות שלה. שהולכת עד הסוף עם מה שחשוב לה. שמגשימה את עצמה. שמממשת את עצמה. זה מה שאני בוחרת לעשות בקשר לספר וזה מה שאני בוחרת לעשות מכאן ואילך בכל צומת משמעותי בחיים שלי.



ההחלטה הזאת מלווה אותי בכל צעד ושעל בשנה וחצי האחרונות. דרך החלטות מתוקות יותר, כמו באמת הוצאת הספר לאור, יצירת הבלוג המרגש הזה והמושג "עצמיות נשית" עליו התראיינתי השבוע בערוץ 10 וארגון הכנס הראשון מסוגו "עצמיות נשית 2019" איתי ועם עוד מרצות אלופות עולם אחרות, וכן, גם דרך החלטות פחות מתוקות כמו הפרידה שעברתי לפני כחודש בה בחרתי להראות לילדה שלי דוגמה של אישה שמעריכה ומקבלת את עצמה בדיוק כמו שהיא.


אני יודעת שיש כאלו שיגידו, מה הקטע אבל? היא הרי כל כך קטנה, מה היא מבינה בכלל? אז אני מאמינה שהיא מבינה הכל, סופגת ונושמת הכל מגיל ינקות. ואפילו ברחם, בשעה שהתמודדתי עם עוד משבר עצום שאותו שיתפתי בזמן אמת בפוסט שזכה לחשיפה עצומה ולחיבוק יוצא דופן. היא מבינה הכל, היא רואה הכל, היא מנהיגה אמתית מבטן ומלידה בעצמה. היא הסיבה לקום בשבילה בבוקר ולטפס על כל אוורסט אפשרי. היא הסיבה למנהיגה שאני.


יש סצנה באמצע הסרט "המרדף לאושר" (סרט מצוין עם השחקן וויל סמית, שמגלם את כריסטופר גרדנר, איש מכירות קשה יום שמוצא את עצמו במאבק על משמורת בנו) שבו האבא והבן משחקים כדורסל ומתוך חדוות המשחק וההתרגשות, ממש רגע לפני שהוא עומד לקלוע לסל בהצלחה, קורא הבן הצעיר (שאותו מגלם בנו האמתי של סמית): "אני הולך להיות מקצוען, אני הולך להיות מקצוען!". אבל האב, במקום להיסחף ביחד איתו ולעוף לשמיים, לוקח צעד החוצה ומציע לו להירגע: "אני לא יודע, אתה כנראה תהיה טוב כמו שאני הייתי. ככה זה עובד. ואני הייתי מתחת לממוצע. אז כנראה שגם אתה תהיה מתחת לממוצע... אני לא רוצה שתבזבז את הזמן שלך על זה כל היום וכל הלילה, בסדר?" הבן הצעיר עונה לו: "בסדר...", ובאותו רגע ממש רואים איך כל חדוות המשחק וההתלהבות נוזלות מהגוף הקטן שלו והוא חובט בכדור ולא רוצה לשחק יותר. בעולם האמתי לצערנו לרוב הסצנה הזאת הייתה מסתיימת פה, אב ובנו הולכים כפויי ראש ממגרש הכדורסל אל עבר ביתם האפרורי. אבל מכיוון שמדובר בסרט קולנוע, ועוד עם וויל סמית, האב מצליח להתעשת על עצמו די מהר, מישיר מבט אל הילד המאוכזב ואומר לו: "אף פעם אל תיתן למישהו להגיד לך שאתה לא יכול לעשות משהו. אפילו לא לי. יש לך חלום? אתה חייב להגן עליו. כשאנשים לא יכולים לעשות משהו בעצמם הם ירצו להגיד לך שגם אתה לא יכול לעשות זה. אתה רוצה משהו?... אז תלך ותילחם עבורו. נקודה."


את הסצנה הזאת הייתי מראה במשך כל הכנסים העסקיים שלי לאורך השנים ממש רגע לפני היציאה להפסקה בין החלק הראשון לשני של הכנס. קרוב לעשרים כנסים. כל פעם. אבל רק בפעם האחרונה, כשכבר הפכתי לאימא בעצמי, כששמעתי את עצמי פתאום מתייפחת בבכי (די פדיחה כשאת זו שאמורה להיות "המבוגרת האחראית" באירוע, אבל שיהיה...) הבנתי שזו הפעם הראשונה שאני באמת מבינה את הקטע במלואו. לנו האימהות והאבות, יש אחריות עצומה, והיא להראות לילדים שלנו את הדרך. אנחנו "המבוגרות האחראיות" שחייבות להזכיר להן כל בוקר וכל לילה לפני השינה שחלומות נועדו להתגשם. איזו זכות ובאותה נשימה – אחריות גדולה.


ומכיוון שבואו נודה, לפעמים זה מפחיד, לפעמים זה מרגיש לא אחראי, חשוב מאוד להיות כל הזמן בסביבה תומכת שחיה, נושמת ומתנהגת כמו שגם אנחנו רוצות לחיות, לנשום ולהתנהג – זה ממש הכרח. לכן אני מזמינה אתכן ואתכם בהתרגשות עצומה לכנס הראשון מסוגו "עצמיות נשית 2019" שיתקיים בסוף חודש הבא, ממש בבוקר האחרון של 2018, ובו אדבר על מה הכוח שבלהיות אישה עצמאית ועצמית בישראל של 2019. איך אפשר לנהל את הזמן שלנו נכון ואפקטיבי יותר, איך אפשר לקחת סיפור חיים מאתגר ולהפוך אותו לסיפור הצלחה, איך לקחת את כל זה וליצור מזה תוכנית פעולה פורצת דרך, כזו שגורמת לנו לקפוץ בכל בוקר מהמיטה ועוד ועוד! מוזמנות בכל האהבה שבעולם להזדרז ולהצטרף אליי לבוקר שכולו הנעה לפעולה עוצמתית ומרגשת!

129 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano