חיפוש
  • mayapipano

זכות הצעקה או: פמיניסטית מגולחת למשעי



"את אמיצה!". אם הייתי מקבלת ביטקוין על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה במהלך החיים שלי. לרוב אני ממש שונאת שאומרים לי את זה. יש רגעים שאם הייתי יכולה לבחור הייתי בוחרת להיות פחדנית. ברצינות. הייתי רוצה את הלגיטימציה להיות עכבר. לוותר. הייתי רוצה שמישהו ייקח אחריות עליי, שיקום איזה גוף תומך, ספונסר או פשוט עמותה שנקראת "מאיה פיפנו", ושנציג מטעמה ידפוק לי יום אחד בדלת הדירה שלי בגבעתיים, ויגיד לי: "שלום, גברת פיפנו?", ואני כמובן אצחק שקוראים לי גברת, אבל אגיד שכן, זו אני ושימשיך בבקשה והוא ימשיך כי הוא הרי בא בשביל נושא רציני ויגיד: "תשמעי, אנחנו עוקבים אחרייך כבר 42 שנה ורואים כמה התאמצת והשתדלת והתגברת ונפלת וקמת ומיצית וקפצת והרחקת-לכת ולא וויתרת ואנחנו מרגישים שהרווחת את הזכות שלך להיות בינונית, וותרנית, חלשה, מובסת. את יכולה לנוח עכשיו". זה מה שאני רוצה.




השבוע הרגשתי שמותר לי לצעוק על נשים אחרות. שהרווחתי את זכות הצעקה עליהן ביושר. בזכות מסע החיים המפרך שלי. בזכות זה שלרוב לא הייתה לי את הלגיטימציה לוותר. להיות בינונית. לנוח. אז צעקתי ונזפתי ושלפתי מחשבון וחישבתי והראיתי, לרגעים אפילו נשמעתי כמו המורה שלי מכיתה ד', כשמצאתי את עצמי אומרת משפטים כמו: "אני מתפלאת עלייך...", או: "ממך ציפיתי ליותר...". "מה, נהיית לי אקטיביסטית, זה הקטע שלך עכשיו?" שאל קול קטן, כאילו מקניט אותי, מחכה לי בסיבוב. אני תופסת את עצמי באה להתנגד לו, ישר רואה בעיניי רוחי מודל קלישאתי של פמיניסטית נרגנת עם שיער בית שחי שמגיע לה עד הברכיים, ואז אני לוקחת נשימה עמוקה, מחייכת חיוך קטן, שולחת הצצה לעבר בית השחי המגולח למשעי שלי ועונה: "וואלה, את יודעת מה? כן. אני אקטיביסטית. אקטיביסטית לעצמאות כלכלית לנשים. פמיניסטית מגולחת למשעי. וואלה כן. יש עם זה בעיה?"



"את אמיצה!". אם הייתי מקבלת ביטקוין על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה במהלך החיים שלי. לרוב אני ממש שונאת שאומרים לי את זה. יש רגעים שאם הייתי יכולה לבחור הייתי בוחרת להיות פחדנית. הייתי רוצה את הלגיטימציה להיות עכבר. לוותר. הייתי רוצה שיקום איזה גוף תומך בצורת בעל, ספונסר או פשוט עמותה שנקראת "מאיה פיפנו", ושנציג מטעמה ידפוק לי יום אחד בדלת הדירה שלי בגבעתיים, ואני אפתח אותה מופתעת עם עיניים טרוטות וקוקו בלוף מחזיקה אטב כביסה נצחי ביד וכשאשאל אותו מה הוא רוצה אז הוא יגיד לי: "שלום גברת פיפנו?", ואני כמובן אצחק שקוראים לי גברת, אבל אגיד שכן, זו אני ושימשיך בבקשה והוא ימשיך כי הוא הרי בא בשביל נושא רציני ויגיד: "תשמעי, אנחנו עוקבים אחרייך כבר 42 שנה ורואים כמה התאמצת והשתדלת והתגברת ונפלת וקמת ומיצית וקפצת והרחקת-לכת ולא וויתרת ואנחנו מרגישים שהרווחת את הזכות שלך להיות בינונית, וותרנית, חלשה, מובסת. את יכולה לנוח עכשיו". נשבעת לכם שזה החלום שלי.


ובכל זאת,

אומץ = הזכות שלנו לקבל ולממש את הייעוד שלנו


והייעוד שלך בוחר אותך ולא ההפך. ככה זה קרה אצלי לפחות. ממש לא התכוונתי. מוזמנים לבדוק אותי במכונת אמת. ממש לא רציתי למצוא את עצמי אמיצה באמצע חודש שמיני, רגע לפני שאני הופכת לאם יחידנית בלי שום תמיכה כמעט, מרוששת מכל ההון העצמי שלי בעקבות "הסיבוב" שעשו עליי בעסקת נדל"ן מפוברקת מעבר לים. ממש לא התכוונתי להיות אמיצה, ממש נמאס לי מכל האומץ הזה כמו שכבר הבנתם. אבל לפני שנתיים הייתי צריכה לקחת עם עצמי החלטה שנגעה לא רק בי, אלא גם בחיי העוברית ששכרה אצלי חדר ברחם והרגישה לי כמו מישהי שבא לה לכבוש את העולם, לטייל, ללמוד, לשמוע מוזיקה (בעיקר של סטיבי וונדר, מהבעיטות שרצו שם בכל פעם ששמעה שיר שלו) ולהחליט, דווקא אז, לחתום על צ'ק שבזמנו היה עבורי מאוד שמן, של שלושים ומשהו אלף שקל, הכל כדי לדייק את עצמי ולקחת את העסק שלי לשלב הבא רגע לפני חופשת הלידה. ממש לא התכוונתי פשוט לא הייתה לי ברירה.



אבל איכשהו זה עבד. כשזה עבד, מתוך מקום של אחריות לקהילה שבה אני חיה, קהילת נשות עסקים שעדיין לא נמצאות, כל אחת מסיבתה במקום של עצמאות כלכלית מלאה, הייתי חייבת לנתח ולהבין מה קרה שם. למה דווקא שם, כשהצמידו אותי לקיר, נוצרה הצלחה כזאת. ובגלל שא.נשים אוהבים נוסחאות (וגם אני לפעמים, מודה) תרגמתי את זה לנוסחה שתקשיבו, עובדת פעם אחר פעם, כבר כמעט שנתיים. כבר כמעט שנתיים שבקרב מתאמנות עסקיות יש קרוב למאה אחוזי הצלחה. זה לא תמיד נוצץ כמו שזה נשמע, הדרך לשם מלאה חצץ, המתאמנות שלי יהיו הראשונות להודות בכך... אבל וואלה, יש רגעים יפים של אושר כמו זה שבתמונה...



אז השבוע, בעקבות הכנס שהיה לי לפני שבועיים ושיחות ייעוץ רבות שנקבעו בעקבותיו, מצאתי את עצמי נוזפת בלא מעט בעלות עסקים. הגעתי בשיחות איתן לטונים שכבר הרבה זמן לא הגעתי אליהם, ממש הרגשתי שכמעט צעקתי עליהן. לרגעים אפילו נשמעתי כמו המורה שלי מכיתה ד', כשמצאתי את עצמי אומרת להן משפטים כמו: "אני מתפלאת עלייך...", או: "ממך ציפיתי למינימום של...".

"למה את לוקחת כל כך ללב?" שאלתי את עצמי שוב ושוב. "תישארי מקצועית. 'זה לא שלך'!" אבל פשוט לא הצלחתי. זה הרתיח לי את העצבים הבת-ימיים שלי. וכל כמה דקות הייתי מוכרחה לשאול: "את לא נעלבת נכון? את מבינה שאני מדברת ככה כי אכפת לי?". ומהצד השני למרבה הפתעתי (ממש למרבה) אני שומעת צחוק ובהירות ומשפטים כמו: "ברור! בגלל זה הגעתי אלייך, זה בדיוק מה שאני צריכה, אני יודעת הרי שמשהו לא בסדר. כבר הרבה זמן שאני צריכה איזה ניעור רציני... לא פניתי אלייך כדי שתהיה נחמדה!". ואני מצדי, משתפת לרגע שאני שמחה שזו ההרגשה, שיש הבנה שהכל מרצון טוב, וממשיכה להסביר. ואז מוציאה מחשבון, ועוברת על המספרים, ונגלה הפער בין הרצוי למציאות, בין החלום לתכלס, למה שקורה בשטח. והן? מבסוטיות. צוחקות. מודות לי.


אני ממש לא נהנית להראות לנשים שרוצות עצמאות כלכלית שהן עושות כמעט כלום בשביל זה, שהן מוותרות, בינוניות, ממש לא. אז ממה אני כן מרוצה? מהשיחות האלה, מהרגעים של ההתעוררות, מהבהירות שנוצרת, מתיאומי פגישות אסטרטגיה לשבועות הקרובים לבעלות עסקים מכל רחבי הארץ, חלקן שמתניידות באוטובוסים מישובים רחוקים, שמזיזות הכל לשעה שמוצעת להן, עושות כל מה שצריך כי הן החליטו ש2019 הולכת להיות השנה שלהן, בחיים ובעסק. מזה אני מרוצה. אפילו מאוד. כאן אני מרגישה שהרווחתי את זכות הצעקה. ברגעים כאלו אני גאה להיות פמיניסטית מגולחת למשעי.


0 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano