חיפוש
  • mayapipano

חיוך של מיס אמריקה

עודכן ב: 1 דצמ 2019




את רצועת הטיטניום המרשימה שבתמונה, זו שמקובעת עמוק בחיבור בין מפרק הירך לאגן שלי, קיבלתי במתנה לפני שלוש עשרה וחצי שנה. זה היה בחורף אלפיים ושש. הייתי בת עשרים ותשע. מה עשית בחורף אלפיים ושש, זכור לך? אני למשל הייתי באיכילוב, מפוצצת ממורפיום, אחרי תאונת דרכים קטלנית ואחרי ניתוח מסובך של שש שעות. ניתוח שבו השתילו לי בעכוז את אותו חיוך של מיס אמריקה שבתמונה. חיוך מפלטה של שנים עשר מסמרי טיטניום מלא שרשומים אצלי בטאבו מאז ועד היום. כמה חודשים אחרי הניתוח כבר הודיעו לי ברפואה הקונבנציונלית שאני צריכה החלפת מפרק, אבל אני, בת-ימית גאה שכמותי, החלטתי לנצח את הקונבנציונליות ולהרים אצבע משולשת לכל עולם הרפואה מראש מגדל כל בו שלום, והאמת? שדי הצלחתי בזה 13 שנה.

היום בבוקר נפגשתי עם הרופא המקסים והקונבנציונלי שניתח אותי בזמנו והתחלנו לדבר תכלס. החלפת מפרק לא תהיה בשנה הקרובה כי אני אם יחידנית לילדה מתוקה בת שנתיים שלא מבינה עדיין מה זה שיקום של חודשיים ואימא בבית חולים וכיסא גלגלים ומורפיום וכל השאר. תוסיפו לזה את העובדה שעדיין לא התארגנתי על המשפחה המרוקאית הגדולה שתמיד חלמתי עליה (עובדת על זה) ותבינו לבד. "אוקיי, אז לא ניתוח עכשיו, אבל לא יכול להיות שאין לך תו נכה, זה לא לעניין", אמר לי הרופא המהמם והקונבנציונלי שלי. להסביר לו על הקשר בין גוף ונפש ומחשבה בוראת מציאות וכוחה של מדיטציה ודמיון מודרך והאלים הישנים והחדשים ואת זה ש: "תראה אבל את ג'ון סנואו, איך הוא מת ואז החזירו אותו, אה? איך?", כבר ניסיתי בעבר וקיבלתי מבט נטול הבעה. למרות הנס הרפואי שאני הוא עדיין טוען שהוא לא מאמין בדברים הלא קונבנציונליים האלה. ובכלל, בינינו? כן? בלי שישמע? באמת הגיע הזמן לתו נכה. אני באמת אחות צולעת של מישהו. אז לא אחכה לסוף הפוסט כי אני הרי ידועה בפוסטים ארוכים וטרחניים – אם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהי שמכירה מישהו שיכול לעזור לי בנושא (יש לי מכתב ממש משכנע מהיום מהרופא הקונבנציונלי שלי על כמה שאני מוגבלת ומסכנה) אשמח לכל עזרה. אבל רגע, תו נכה = נכה. ואני נכה? וואלה כן. קטע...



עכשיו, תרשו לי לקחת אתכם ואתכן במעבר חד (תכף הכל יתחבר, מבטיחה, אל תלכו!) חודש אחורה ולקורס "חיוך של מיס אמריקה" שעברתי (תכף מתחבר, שניה). מאז הכרזה המקוממת שהגדירה אותי, אם יחידנית, כלא נורמלית (משפחה = האומץ להיות נורמלי ושות') ניסיתי בכל כוחי למצוא את הרגע, את שבריר השניה של האופטימיות, את ניצוץ האנרגיה הקוסמית, לשבת ולכתוב פוסט מרגש, כזה שיביא מלא לייקים ויבזבז הרים של טישו. אבל וואלה, איך אני אכתוב פוסט על נורמליות כשהכל מסביבי מרגיש כל כך לא נורמלי כבר כמה חודשים טובים, ושוואלה? אולי באמת משפחה צריכה להיות רק אימא אבא ולא כל השטויות האלה, אימא, אימא-אימא, אבא-אבא? ברבאבא? ושוואלה, אולי אי אפשר ככה להיות יחידנית לבד-לבד? ושאולי בכלל וואלה, תנועת חזון רק באה מתוך כוונה טובה-טובה לעזור לי, לנער אותי ולהגיד לי שוואלק חמודה, אהבת אמת זה לא הכל בחיים, תפסי לך איזה מישהו, לא משנה מי, ושימי לילדה המופלאה שלך איזה אבא בתמונה ויפה שעה אחת קודם? ולא, אני לא צוחקת בכלל כשאני כותבת את זה, באמת שחשבתי את כל המחשבות הקונבנציונליות המפתות האלה.

אז בקיצור (תכף הכל מתחבר, אל תוותרו, יש קטרזיס, נשבעת!), אחרי כמה ימים שלא הצלחתי למצוא בי את הכוחות להיות אופטימית ולשבת ולכתוב ולעורר השראה באימהות יחידניות אחרות ולהגיד כמה שאנחנו מהממות וכמה שהכל תותים בשמנת טבעונית ושבחירה זה כוח ושיחידניות זו עוצמה וכל הבולשיט הזה, ונשבעת לכן שניסיתי, החלטתי שדי, אין ברירה, עבורי ועבור הדורות הבאים ובעיקר עבור הדור(ה) הבאה הקטנה האישית שלי, אני הולכת להעביר את עצמי במיידי ובלי פשרות קורס אינטנסיבי שנקרא "חיוך של מיס אמריקה". קורס שיצרתי בעצמי ושכל כולו התמקד במשפט אחד ויחיד אותו שיננתי מצאת החמה עד צאת הנשמה המיוסרת שלי. מדובר על קורס מהפכני ויוצא דופן שטרם נראה כמותו ביקום, שבו אמרתי במשך עשרים ושמונה ימים ברציפות, כמו מפגרת, 100 פעם ביום או יותר את המנטרה הקלישאתית להפליא: "כל מה שקורה בעולמי, קורה לטובתי המרבית!" כשאת כל זה אני עושה תוך כדי שחיוך מוגזם להחריד של מיס אמריקה מרוח על פניי. כן, הפעם החלטתי להיכנס בפסימיות שלי ברבאק! ו-וואלה, לכמה רגעים חשבתי שסיימתי אותו בהצלחה. עד ש... הבנתי שלא.




כבר כמעט הניחו עליי את הכתר וזרקו עליי פרחים, כבר כמעט הבטחתי שלום עולמי לכל עובר אורח, נשבעת, אבל אתן חייבות להבין חברותיי היחידניות... פיתו אותי. פיתו אותי עם האויב הכי גדול של החיוך. הייאוש. איזו ביצת ייאוש לא ניסו למכור לי, איזה משפט בינוני, מוותר, מתפשר, לא הגיע לאוזניים שלי בחודש האחרון. למשל, קבלו אחד: "כמה שפחות תצפי, ככה פחות תתאכזבי", מכירות? וגם: "אף אחד לא חייב לך שום דבר" (משפט נכון בכללי, אבל 'נע בעין' בספציפי), והכי אהבתי את הצמד המנצח:"היום כל אחד דואג רק לתחת של עצמו, ככה זה", ו "אנשים בקושי מחזיקים את הראש מעל למים ואת עוד מבקשת שיחזיקו את שלך?" (פעולה שבאמת, טכנית קשה לעשות, בדקתי את זה). ועוד ועוד פניני חכמה פסימית שקצרה היריעה הפולנית מלהכיל.

אז העולם פיתה אותי בפסימיותו האטרקטיבית ואני, איך לא כמו כל בת אנוש, התפתיתי. ונכשלתי במבחני הסף של קורס "חיוך של מיס אמריקה". גם במועד ב'. גם בג'.


וככה התנהלתי לי בשבועות האחרונים, עם שורשים כהים בשיער, קוקו בלוף של אישה קשת-יום, צולעת, חמוצה, נרגנת ובעיקר לא שמחה. ככה חייתי את חיי. וכבר התחלתי לקבל את ההצטרפות שלי לתנועת חזון והמהפך שזה הולך לחולל בחיי ובחיי בתי.



עד שהגעתי היום בבוקר לאיכילוב (אמרתי לכן, זה מתחבר! כל הכבוד למי ששרד/ה!!). איך שנכנסתי בכניסה הראשית של הבניין המרכזי, בניין בו שהיתי חודש וחצי מהחיים שלי, נחת עליי משום מקום חיוך רחב. אבל לא של מיס אמריקה. ולא, לא שמו עליי סרט נוצץ וכתר מנצנץ ולא הגישו לי פרחים. זה פשוט היה החיוך שלי, מהבטן, לא מהשיניים מחרסינה, חיוך של זיכרון גם מר וגם מתוק מחודשיים וחצי בבתי חולים, איכלוב ואז תל השומר ואז שנה ארוכה של שיקום, מהבנה עמוקה שאימצתי לעצמי אז ש: "אני כאן עכשיו. ככה זה", מבחירה מודעת להסתכל על חצי הכוס המלאה דקה אחרי דקה למרות הכל, מהקשבה לצוות הרופאים המתמחים שליוו אותי כל תקופת האשפוז שלי ושהעבירו את הגוף השבור שלי ממקום למקום במשך חודשים, שאולי לא נכנס בהם ג'יפ באגן כמוני אבל שקרעו להם את ה*#@! בדרכים אחרות, מלנגב את הדמעות לאחיות שחוקות שמספרות לי שהן בקושי רואות את הילדים שלהן, ממדיטציות על מדיטציות, מנהרות של בכי של כאב ומאגמים של בכי של צחוק (לפעמים טבעי, לפעמים עם קצת עזרה מאלוהי המורפיום), כזה חיוך. והנה תוך שניה, מרגע הכניסה שלי לבית החולים, כאילו לא חלפו להן שלוש עשרה וחצי שנה, אני הופכת להיות שילוב מנצח של האימא תרזה, בודהה ולאונרד כהן זיכרונם לברכה. ואיכשהו ישר, איפה שאני לא הולכת, אנשים ניגשים אליי ומתחילים לספר לי את הצרות שלהם כאילו עשינו ביחד מילואים. ואני מסתכלת לכיוון בית החזה שלי ומחפשת תג של עובדת סוציאלית או משהו כזה. ואין כזה. ואז אני נזכרת. יש כזה בלב. ואיפה זה היה עד לפני רגע? כל החודש האחרון של הנרגנות? החמלה, והפרופורציות, והעיניים המיטיבות, וראיית הטוב בכל סיטואציה? מעניין, אה? ואפילו כשהפקידה בקבלה צועקת עלייך למה באת עם טופס ההתחייבות הלא נכון ואת מחייכת אליה ושואלת איך קוראים לה, "פנינה? ממש כמוך..." ומחמיאה לה על הטבעת המהממת שלה ואיך שהיא ישר משתנה ונמסה ואומרת: "כן, זו באמת טבעת יפה...", ומחייכת חיוך של מיס אמריקה בעצמה, בטח חושבת על האדם המהמם שקנה לה אותה ועל איזו שטות היתה שהיא רבה איתו היום בבוקר וכמה שהיא אוהבת אותו ושהכל שטויות, אז ניסע לבורגוס ולא לברצלונה, העיקר שאנחנו אוהבים. ואיך היא ישר מתקתקת לך עניינים למרות שאמרה לפני רגע שצריך לחכות, אין מה לעשות, יש לחץ. והנה ברגע אחד אני כבר הבאה בתור. ואיך שאני מתיישבת לחכות לתורי אישה מבוגרת מתחילה לדבר איתי ולספר איך מתייחסים אליה לא יפה פה ולא כבדו אותה כאישה דתייה כשבעלה אושפז פה בשבועות ואני מקשיבה ומהנהנת בהבנה. ואומרת לה שהיא צודקת ורק אז מציעה לה בעדינות להבין את הצד של הצוות וכמה שקשה לו עם השחיקה וסטרס והכל. וככה, בלי להרגיש, כמעט בלי כוונה, אולי בלי תואר, ואולי לא באוניברסיטה העברית, אבל בקורס מזורז של האוניברסיטה הפתוחה, אני מקבלת תעודה של בוגרת קורס "חיוך של מיס אמריקה". לא בהצטיינות יתרה, אבל בוגרת למרות הכל. ולמרות צילום הרנטגן המזעזע שבהחלט מראה הידרדרות במצב המפרק אני מצליחה להשחיל בדיחה לרופא הקונבנציונלי המקסים והמודאג שלי (עלק לא רוחני! נשמה יתרה יש לו זה!!), "טוב זה אומר שאתה חייב לחיות עד שנה הבאה לפחות, כי רק אתה הולך לנתח אותי ברור לך?..." ולמרות שהוא לא מגיב אני ממשיכה לחייך. מהבטן. מההבנה. שאלו החיים שלנו, לטוב ולרע, אז מה זה כבר משנה, לפחות נחייך חיוך של מיס אמריקה, לא ככה?


אופטימית חסרת תקנה, תהרגו אותי, קרציה של קימה מנפילות, נודניקית של הגשמת חלומות. כזאת אני באמת. קחו או לכו. משפטי ייאוש תנו למישהי אחרת, דחיל רבאק, טוב? רוצות ורוצים אותי צמודה אישית אליכם, מפמפמת לכם אופטימיות מעצבת חודש ימים? אז תיכנסו לכאן ותראו מה אני יכולה להציע לכם/ן: https://mayapipano.ravpage.co.il/zmudaishitprogram



278 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano