חיפוש
  • mayapipano

לגדל בן אדם. מסכמת שנתיים של אימהות יחידנית והישארות בחיים

עודכן ב: 18 אפר 2019


תכננתי לשחרר את המילים האלה ביום שישי בלילה, כשכולם כבר לא יוכלו לזוז מרוב כל המצות והכרפס והפולקה שדחפו לעצמם בליל סדר, כשאפילו הצנומות והשדופות שבחברותיי ייכנעו לכפתור האחרון בג'ינס, בדיוק אז להפציע כבדרך אגביות עם התובנות המרגשות שלי ולנצל את כל הקהל השבוי הנפלא הזה. אבל רצה הגורל וקמתי חולה ובלי קול כבר ביום רביעי בבוקר. ומכיוון שממילא לא יכולתי לקיים פגישות ושיחות ייעוץ, אז רגע אחרי שרבתי עם המציאות על חוסר הצדק שנגרם לי (מחר מתחיל חופש בגן של שבוע וחצי, מישהו בא לעזור לי? מישהו??) קרסתי לתוך הספה הירוקה שלי והתחלתי להקליד.


"זאת ההחלטה הכי טובה שעשית. את שמחה שעשית אותה?", שואלת אותי לקוחה בת שמונים ושתיים שלי שאני מלווה כבר המון שנים כל פעם מחדש כשאני אצלה. לבקשתה אני מביאה גם את אלה איתי לפגישות האלה. לטענתה זה מחזיר אותה לילדות ועושה לה שמח בלב. "בטח", אני עונה בשעה שאני מתבוננת בפלא הקטנה שלי מרכיבה פאזל שני חלקים על השטיח הפרסי העגול. "קשה לך?", היא מחייכת אליי "בטח קשה", אני מחייכת בחזרה, "זה לגדל בן אדם זה לא צחוק. זה מדהים, אבל זה גם קשה".


לגדל בן אדם. מה זה אומר בכלל? במה זה כרוך? טוב, אז אם כבר שאלתם... או שלא שאלתם אבל אתם במקרה קוראים את הפוסט הזה בשישי בלילה ופשוט לא יכולים לזוז, ובזמן שאתם מגדפים את עצמיכם על זה שאתם אף פעם לא יודעים מתי להפסיק ולמה הייתן צריכות לדחוף עוד קציצה ופשוט תקועים מול המסך, הנה קבלו בבקשה את המשנה הסדורה שלי לגבי העניין הזה והיא ש - אין לי מושג! נשבעת לכם, אין לי מושג. זה לא טריק, זה לא גימיק בשביל לקבל פה כמה לייקים, זה לא. באמת אין לי מושג. כשמציעים לי להיות מנחת הורים אני ישר מתפוצצת מצחוק ומחפשת את המצלמה הנסתרת ואז נזכרת שאנחנו ב2019 ויגאל שילון כבר מזמן הפסיק עם השטות הזאת.


לגדל בן אדם. לגדל בת אדם. גורת אדם. זה לזכור בכל רגע ורגע שאת הדוגמה שלה, ונכון לעכשיו את הדוגמה היחידה שלה. ולא למעוד. אבל אני מועדת. רבאק, כמה שאני מועדת. הלוואי שימציאו כבר את הניתוח הזה שמסיר את יכולת הצעקה רק בלי לפגוע ביכולת הדיבור והשירה במקלחת. הלוואי שמישהו ילמד אותי איך להרוג יתושות בלי לקלל את אימא שלהן בקללות הכי עסיסיות. אבל אין אין, איך שאני חובטת בקיר ישר יוצאת לי השדה הבת-ימית החוצה וה"כס..." וה "בת של...." פשוט נשטפים החוצה. והזאטוטה מסתכלת עליי בפליאה. מעריצה אותי. ומתחילה למלמל: "כס... כס..." ואני מחייכת אליה בעצבנות ואומרת לה: "אימא מדברת לא יפה, אל תלמדי ממנה עכשיו, לא יפה."


לגדל גורת אדם זה להסכים להוקיר את העייפות ולשמוח בה. להגיד לעצמך: "אני עייפה בזכות זה שיש לי ילדה מהממת, בריאה טפו טפו, אנרגטית, קסומה". אני אומרת את כל המילים היפות האלה, בחיי שאומרת, את כל המילים האלה ועוד, אבל כשאני אחרי שש שעות שינה רצופות כשהספקתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים בבוקר, אחרי שהספקתי לאכול חמש דקות בלי הפרעה, או סתם באחד הרגעים הנדירים הלא מובנים האלה כשאצבע אלוהים נוגעת בי כנראה.



לגדל גורת אדם זה להבין שזהו, אין לך ולא יהיו לך יותר "משנות סדורות" לגבי החיים. אף פעם. כאילו, אבררר. זה לא לשפוט שום אימא יותר בחיים שלך. חוץ מאימא שלך, קצת... בכל זאת... זה לקבל את זה שהייאוש הוא חלק בלתי נפרד ממארג חייך המופלא. שזה בסדר. להיות מיואשת. כאילו, ממש בסדר.

לגדל גורת אדם זה רגעים של התפעמות שלא באמת יכולים להיות מושווים לשום רגעי התפעמות אחרים. זה כשהיא מלטפת לך את הלחי פתאום בזמן שאת עצובה, או דופקת לך בעדינות על הגב בזמן שאת משתעלת ואומרת "סאללה", כי המ' נבלעת לה עדיין בתוך המילה המסובכת הזאת. זה כשהיא צועקת בכל הגן כשאת באה לאסוף אותה "אימאאא, אימא שיילייייי!" כאילו שזכתה בפרס הגדול בלוטו פעם שלישית ברציפות. זה לאהוב כמו שלא אהבת מעולם, זה לחבק כמו שלא חיבקת מעולם, זה לשים מישהו לפנייך כמו שמעולם לא שמת מישהו לפנייך. לא באמת. לא ככה. זה לגדל בת אדם. בדיוק זה. לא פחות ולא יותר. בדיוק.


כמעט יום הולדת שמח אלה דורה פיפנו, אימא שייילך אוהבת אותך עד ליקום המקביל של מארוול ובחזרה. ותזכרי תמיד - מוזיקה, נתינה לזולת ואהבה וקבלה עצמית ללא תנאי יותר חשובים מכל תואר שבעולם.

1328 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano