חיפוש
  • mayapipano

להיות מאיה


שעות בודדות לפני כניסתי החגיגית לחופת גיל 43 ואם לא תהיה הפתעה של הרגע האחרון אני די בטוחה שאני מסיימת את גיל 42 מבלי שגיליתי עדיין את התשובה לחיים, היקום וכל השאר. אבל בהחלט גיליתי כמה דברים חשובים השנה. ולא, אני לא מתכוונת לחרב לכם את השבת בכך שאכתוב משהו בסגנון '42 דברים שגיליתי על עצמי השנה', בואו, אני אם יחידנית לילדה קטנה, גם אני רוצה לתקוע שנ"צ עוד רגע. אבל בהחלט אשים פה כמה נקודות שמצאתי לנכון לשתף בהן.


אז מה היה לנו השנה?

1. "הנקניקייה" שלי לגבי מציאת זוגיות נשארה בעינה. מה אומר? אני ממש מוכשרת בזה. גיליתי שעדיין לא איבדתי את 'הקסם' שבלמצוא בני זוג שממש לא מתאימים לי. מערכת יחסים שהתחילה כהבטחת השנה הסתיימה לה יום לפני יום הולדת 42 שלי והשאירה אחריה טעם רע ומלא בלגן לסדר.

2. מאיזו נקניקייה כן נפטרתי בגדול? מנקניקיית ה"להיפרד מכוער וכואב ומלוכלך וכואב". מבחינתי סיימתי את הקשר האחרון מצטיינת דיקן. מה זה אומר? שמרתי וכיבדתי את עצמי לאורך כל הקשר, הצבתי גבולות כשהרגשתי צורך בכך, ולמרות שכפתור חרדת הנטישה שלי נלחץ יותר מדי פעמים (הבן אדם קם והלך בהפגנתיות חמש פעמים במהלך קשר של חמישה חודשים) שמרתי על עצמי, זכרתי מי אני, התגברתי, נתתי צ'אנס כשחזר פעם אחר פעם אבל בפעם החמישית גם ידעתי להגיד באומץ (למרות חרדת הנטישה שלי) שלא תהיה פעם נוספת, שפעם הבאה כשהוא הולך גם לא יהיה לאן לחזור. והשוס? שגם התכוונתי לזה. כל זאת ועוד אמרתי בנועם, בחיוך ומתוך כבוד לעצמי. הנטישות הרבות היו הזדמנות פז להגיד למאיה הקטנה שאני תמיד כאן עבורה ושאני לעולם לא אנטוש אותה ובכך בעצם ניתנה לי מתנה מופלאה של ריפוי פצעי הילדות שלי. וכך היה. סיימתי קשר נטולת לב שבור ועם אפס גרורות. אני יכולה לשתף בגאווה שאני היום אדם שלם יותר בזכות הצ'אנס שנתתי לקשר הזה ולא פחות בזכות הבחירה שלי לסיים אותו.

3. ממש שניה אחרי הפרידה בחרתי להקים את קהילה נשים עצמאיות כלכלית ואת כנס נשים עצמאיות כלכלית. הקמתי את הבלוג עצמיות נשית, התראיינתי בתוכניות בוקר בהן סיפרתי על המיזם ועל התהליך שאני מעבירה נשים לעצמאות כלכלית, כתבתי עשרות רבות של פוסטים ומאמרים בנושא ובזמן כתיבת שורות אלו כבר יש שלושה כנסים מאחוריי וקהילה המונה מעל 700 נשים וכן, גם כמה גברים מדליקים. אני מלווה נשים גם באופן פרטני לעצמאות כלכלית וזה מאתגר מאוד ומתגמל מאוד במידה שווה. אני לומדת כל הזמן. אני פוגשת נשים מדהימות ומעוררות השראה מדי יום. אני מרגישה צורך תמידי לשמור על הענווה בכל מה שקשור במתן פתרונות קסם לקשיים של א.נשים אחרים ומעדיפה ללמד, לשתף משלי ולהעצים את הדרך שהאחר/ת כבר עושה.

4. בגיל 42 הסכמתי לוותר על האגו ועל ההגדרה "נס רפואי". אחרי כמעט 14 שנה (כשהרופאים ניבאו לי בסך הכל כמה חודשים מקסימום כמה שנים בודדות) עם ירך דפוקה ושחוקה, אפס סחוס במפרק ורגל ימין מסובבת ב45 מעלות כלפי חוץ בעקבות תאונת הדרכים שעברתי, החלטתי שהגיע הזמן לעלות על שולחן הניתוחים ולתת לרפואה המתקדמת לעשות את שלה. קבעתי לי ניתוח החלפת מפרק. חלקי חילוף חדשים לכבוד יום הולדת 43, מה יותר מתאים, לא ככה?

5. בגיל 42 אומנם לא גיליתי את התשובה לחיים, היקום וכל השאר, אבל גיליתי משהו חשוב בהרבה מבחינתי: שעל כל הקשיים שבדבר? 'להיות אני' זה פשוט דבר נפלא. ושבסך הכל? אני חושבת שאני אחלה. לא פעם ניסו למכור לי את רעיון שאני קקי. לא פעם ניסו להציע לי ססמאות נבובות כגון: "אין ציפיות, אין אכזבות", "לכל אחד יש את הבעיות שלו", "אנשים זה דבר רע ואגואיסטי מעצם טבעו, כל אחד דואג לתחת של עצמו", "אם אין אני לי מילי" ועוד ועוד פניני חוכמה, שההרגשה שלי דרך אגב? שנכתבו על ידי אנשים מיואשים ופחדנים, אבל זו רק אני. ואחרי כמעט שנה שבה ניסיתי להשתלב ולהיות אחת מהחבר'ה של המדוכאים, החזרתי בחזרה לשולח בדואר רשום את כל המשפטים האפורים האלה, אמרתי לא תודה וחזרתי להיות מאיה. מאיה שמצפה ומתאכזבת, מאיה שאכפת לה מבעיות של אחרים כאילו היו הבעיה שלה, מאיה שמאמינה בטוב שבאנשים ושלא רוצה בשום פנים ואופן לחשוב שאם אין אני לה מי לה. ממש לא. העולם מלא אנשים שחשים התרוממות רוח בלעזור ולהעניק ולהיות שם עבור האחר. אני מוצאת אותם יותר ויותר בשנה האחרונה וזה נפלא. וכן, אני גם מתאכזבת מדי פעם, אבל אז זו האכזבה שלי ולא של מישהו אחר. אני מתאכזבת כמו שמאיה מתאכזבת אז זה בסדר גמור מצדי, כי זה מגיע עם להתרגש כמו שרק מאיה יודעת להתרגש ועם לשמוח כמו שרק מאיה יודעת לשמוח, אז הכל טוב. בסופו של יום אני הולכת עם עצמי הביתה ולא עם אבות א פסוק יג. עם כל הכבוד ויש כבוד.



6. בגיל 42 גיליתי (אולי מאוחר מדי?) שיש חוסר צדק במדינה. שאנשים לא ישרים יכולים להיות בשלטון. ולא שנה או שבוע, עשור ויותר! גיליתי ששופט במדינת ישראל יכול להיות עוד הרבה דברים אחרים חוץ מאיש של משפט וצדק. כמה נעצבתי. גיליתי שיש מצב שאותו הילד שחלם להיות רופא הפך להיות איש אפור וממורמר ומתוסכל וקטן ואפסי ובכך לעשות ההפך בדיוק ממה שמקצוע הרפואה נולד להיות – ובמקום להציל אנשים לפגוע באנשים. רופא של משרד התחבורה בחר לאמלל את חיי ולשלול ממני את האפשרות (אותה זו שהומלצה בחום על ידי שלושה רופאים שונים) ולהפחית ולו במעט את הסבל שלי בכך שיעניק לי תו נכה. לא התאים לו וגם לא התאים לו לפרט למה לא מתאים לו. כעת הוא נדרש לאם כל הפירוטים מול משרד מבקר המדינה. אז יש צדק במדינה במקרים מסוימים אבל יש גם הרים של חרא ושל חוסר צדק במקרים אחרים. ולא, אני לא מתכוונת לסתום את הפה לגבי זה. ההפך. אני מאיה, שכחתם?

7. בגיל 42 גיליתי סופית שלהיות אימא זה המקצוע הכי קשה בעולם. וכן קשה, תנו לי. עזבו לרגע את ה"מאתגר", וה"מתגמל" ושות'. קשה בלאט! אז בבקשה, אל תתנו לי עצות, רוצים לעזור? תעזרו. רוצים לשתוק? תשתקו. רק לא עצות. מבטיחה לעשות את אותו הדבר עבורכם. יש לי ילדה מדהימה ויפה וחכמה וטובה וחמסה. ועדיין להיות אימא יחידנית זה קשה, אז שקט שיהיה פה!

8. אני מה היה? אמרתי, מה אעצור בסעיף שבע? ובאמירה שלהיות אימא זה קשה? ככה אני בוחרת לסיים את גיל 42? לא יפה. אז קבלו את שמונה שלי: התשובה לחיים, היקום וכל השאר? היא האבן הקטנה בנעל שלנו. שחררו אותה. היא מתישה. סתם תופסת לכם אנרגיה. סתם מפגן של אגו. תסכימו לא לדעת. לשאול. להקשיב. לאהוב שווה אלף מונים מלדעת! וואלה, יצא משפט יפה, בסוף, לא? אז באמת לגיל 43 מה אני מאחלת לעצמי ולכם? פשטות. אהבה. שחרור האגו והרצון להיות בצד שיודע כל הזמן. אומץ לצאת להרפתקה חדשה. אומץ להוציא מהחיים זוללי אנרגיה ולהכניס חדשים מדויקים יותר. אומץ לחיות כל יום באומץ. החיים יכולים להתיש. טוב, מה אני אומרת החיים? האימהות! וגם החיים. אבל מה יותר ממלא מלשמוע את הצחוק של הילד שלך, בחייאת דינק? אז תצחקו ותצחיקו וזהו.

9. אהבה ויום הולדת שמח לי

279 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano