חיפוש
  • mayapipano

מאיה פיפנו והעכבישים מצ'נגנור

או: סיכום העשור הקשוח בחיי


עכבישי ענק, צפרדעים בעלות הפרעת אישיות גבולית, עשיית המיליון הראשון שלי, שברון לב שכמעט הסתיים במוות, פרידה כואבת משניים מהאנשים שהכי השפיעו על חיי, כתיבת ספר הביכורים שלי, ההחלטה להפוך לאם יחידנית, איבוד המיליון הראשון שלי, מוות של אישה אהובה ולידה של הקסם שהפכה אותי לאימא – אם עוד לא תכננתם כלום לסילבסטר הקרוב, מוזמנים לעלות ולהצטרף אליי לרכבת ההרים של סיכום העשור שלי.


את העשור שעוד רגע ו - עשר, תשע, שמונה... הולך להסתיים, התחלתי בארץ רחוקה, בכפר נידח שנמצא ליד עיר נידחת לא פחות, כל כך נידחת שתצטרכו ממש להזיע במפשעות כדי למצוא אותה על המפה, צ'נגנור שמה. נסעתי אליה לפני כמעט עשור אישה בתחילת שנות השלושים שלה, עם בטחון עצמי של לולב, כדי לברוח מהבלגן המסויט שזכה באותם ימים לכינוי "החיים שלי".

הייתי כארבע שנים אחרי תאונת הדרכים הקשה שעברתי ועדיין לא הצלחתי להחזיק את הראש יציב מעל למים.

שנת 2009, השעה כמעט חצות וזה הלילה האחרון של קורס הויפסנה (מדיטצית שתיקה) בן אחד עשר הימים אותו בחרתי לעבור דווקא בהודו הרחוקה. כי אם כבר שתיקה והתבודדות וטיפול בחדרי החושך הכי חשוכים שלי ובשדים הכי מלוכלכים שלי אז למה לא בחושך ובזוהמה של הודו, לא ככה?

בכל אופן, בין היום העשירי ליום האחד עשרה והמסכם של הקורס השתיקה מופרת על מנת שהמשתתפים יתחילו להתרגל לחיים בחוץ. וכך קרה שבלילה האחרון של שנת 2009, כמה דקות לפני חצות, החדר הקטן והצפוף בו גרנו בשבוע וחצי האחרונים קרוב לשלושים נשים בשתיקה מוחלטת הפך בין רגע ללול תרנגולות ולמסיבת פיז'מות קולנית וחוצת גבולות. בלגיות חסונות, ברזילאיות יפיפיות, אירלנדיות מגניבות, הודיות ביישניות ואחת יפואית - אנונימית (עבדתכם הנאמנה) מצאנו את עצמנו מקשקשות וצוחקות בקולי קולות, כמו ילדות בנות שתים עשרה שעוד לא קיבלו את הוסת הראשונה שלהן ולא כמו חבורה של נשים בשלות ומודעות שזה עתה התחילו את "הדרך להארה" שלהן. ואז פתאום מישהי הכריזה באנגלית בעלת מבטא גרמני כבד:

10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1... happy 2010 to all of you!



ובום, מצאתי את עצמי בעשור חדש, באחד הג'ונגלים הנידחים ביותר. אחרי קורס שתיקה מטלטל, קורס שבו חבריי הטובים ביותר היו צפרדעים בעלות הפרעת אישיות גבולית, חולדות רואות ואינן נראות ועכבישי ענק בגודל כזה שכבר הצריך שם מלא והנפקת תעודת זהות. לאחד מהם קראתי אשר לופטין. 39962865-1.


אבל כל אותם חרקים ויצורים הזויים היו רק הכנה ל"מבקרים" האמתיים, שהגיעו לקראת היום השישי של הקורס אחרי שהצלחתי שלא לזוז, לא לגרד ולא לנגב את הזיעה שלי. כשהצלחתי לשרוד את כל אלה ולשבת בישיבה בהחלטה נחושה שנקראת "אדיטן" בשפה הפאלית (שפת הויפסנה) עלו ובאו האורחים האמתיים, השדים שלי. העבר שלי, הטראומות שחוויתי, וכל הדברים הנוראיים שאני חושבת על עצמי. הם באו ואני התבוננתי בהם ולא זזתי. הם נשפו ונשפו כמו דרקון ענק ואני רק התבוננתי. הם עשו פרצוף מפחיד ומאיים ואני נשמתי, לבסוף גם קצת חייכתי. ואז, ממש לכמה שניות, זה קרה רק לקראת היום השמיני, הייתי במקום נטול זמן, נטול כאבים. נטול פחד. פשוט הייתי. וזה הרגיש נפלא. הרווחתי את זה ביושר. הרווחתי כניסה מודעת ונאצלת לעשור שאחרי עשור המילניום. בדגש על הרווחתי.


ואחרי שהרווחתי את הרוח הרווחתי גם את החומר ובענק. כמה שעות אחרי שחציתי את גבולות צ'נגנור והגעתי לציביליזציה הראשונה קיבלתי במייל בשורה גשמית נהדרת – עסקת הנדל"ן שביצעתי ביפו רק שנה לפני קיבלה תשואה מצוינת ואני יצאתי ממנה עם רווח של קרוב למיליון שקל.

חשבתי לעצמי: "וואו, שיחקת אותה בענק, גם הארה וגם מזומנים, והרבה! את יותר גדולה מבודהה!! עזבי בודהה, את יותר גדולה מג'ון לנון!!!


אבל איך אומרים, לחיים יש את הדרכים המעניינות שלהם להוריד אותנו לקרקע בכל פעם שאנחנו תופסים תחת, לא ככה?

אז אני, מה היה? אחרי זה נסעתי למקום מקסים שקראו לו האמפי, פשוט כדי לעשות חיים וליהנות מכל הטוב הזה שיצרתי לעצמי, אבל שם פגשתי איזה מתולתל אחד, ועם עיניים ירוקות, ברור, והייתי בטוחה שזה – זה, אבל ממש בטוחה, כמו שג'ון ויוקו? אז אני והוא. אבל אני, מה היה? שהוא פחות היה בכיוון. ואחרי שנסעתי וחזרתי ונסעתי וחזרתי ובסוף הבנתי (ולקח לי זמן להבין, תאמינו לי) נשבר לי הלב בכאלו עוצמות שאם זוג חברים לא היה דופק חזק חזק בדלת החדר של הגסטהאוס המעופש ששהיתי בו ומוצא אותי מקיאה ורועדת על הרצפה בפינת החדר אז מי יודע מי היה כותב את הפוסט הזה לזכרי עכשיו.


אבל נשארתי בחיים. ואפילו כתבתי על זה ספר. "הנשמה האחרונה של איה", ספר הביכורים שלי שראה אור לפני שנתיים, אחרי עמל של שבע שנים, פרויקט גיוס המונים מוצלח, 350 תומכים, שני התקפי חרדה קשים, מעבר טראומתי ומטלטל מכתיבת הטיוטה הראשונה לכתיבת הטיוטה השניה, מעבר שלא הייתי צולחת אותו אלמלא המוות של שניים מהאנשים שהכי השפיעו על חיי – דיוויד בואי וליאונרד כהן. ברור לי שהספר הזה יצא רק בזכות המחויבות שלי כלפיהם שלא לוותר על החלומות שלי, בדיוק כמו שלימדו אותי במשך כל החיים שלי.


רגע לפני הלידה של ספר הביכורים שלי לקחתי עם עצמי החלטה גורלית – להפוך להיות אם יחידנית ולגדל בן אדם בכוחות עצמי. אז עדיין לא ידעתי שלגמרי בכוחות עצמי ללא שום עזרה ותמיכה. האמנתי בקארמה בצורה עיוורת והייתי בטוחה שאם אצטרך גם נשיא המדינה בכבודו ובעצמו יבוא לעשות לי בייביסיטר באמצע הלילה.

זה לא קרה. מסתבר שהקארמה לא תמיד עובדת ככה. כמו שהקארמה לא נתנה עבודה והצילה ממחלת הסרטן את אחת הנשים הכי מדהימות שהאנושות הזאת יצרה. חברה שמאוד אהבתי הלכה לעולם שכולו איזה משהו אחרי שניצחה בפעם הראשונה את המחלה אבל מישהו שם למעלה פיקשש בענק איתה בפעם השניה, סעמק. ולקח אותה אליו משאיר פה בעל אוהב וילד בן שמונה, סעמק.



ועדיין, בתוך כל האיכסה הזה שכלל בתוכו גם תרגיל עוקץ מסריח של עסקת נדל"ן שהשקעתי בה מעבר לים ואיבוד כל ההון העצמי שלי, בתוך כל ה –פאק דה קארמה! הזה, נולדה הקסם של חיי - אלה – דורה פיפנו, הראשונה לשמה, בתי המופלאה שהפכה אותי לאימא. לאימא הזאת שלא קיבלתי בבית, אבל שקראתי עליה בספרים וראיתי אותה בסרטים. לאימא הזאת שתמיד נשבעתי לעצמי כשהייתי קטנה שאהיה בדיוק כמוה.


אז אני לא תמיד כמוה, בסדר, בסדר, תרגיעו, אבל הי זה לא פייר! החיים זה לא דיסני! אבל וואלה? אני מה זה משתדלת ומה זה מחבקת ומה זה לומדת ומה זה משתפרת ומג'נגלת ועוד מחבקת ומנשקת ומעל לכל – אוהבת. וגם כשאני הכי כועסת אני האימא הזאת שלוקחת אותה אליי חזק חזק ומחבקת אותה ומסתכלת לה עמוק לתוך העיניים הירוקות שלה ואומרת לה: "תקשיבי לי טוב את, הבאת לי את הח'פפה עכשיו, ממש, אבל הי, גם כשאני כועסת וגם כשאני מתעצבנת, אני עדיין אוהבת ושומרת ודואגת, כי אני אימא שלך ואת הילדה שלי ואנחנו משפ" – וכשהיא מתחילה להשלים אותי בשבועות האחרונים ואומרת לי: "חה", אז אני יודעת, פשוט יודעת שהעשור הבא, זה שעוד עשר, תשע, שמונה... הולך להגיע, יהיה העשור שלי. אני פשוט יודעת שאני הולכת לרדת מרכבת ההרים שעליתי עליה לפני קצת יותר מעשור, פשוט יורדת ממנה ועולה על המתקן של הברבורים. זוכרים? זה שככה נוסע לאט – לאט בלונה פארק? יפה כזה? לא ממהר לשום מקום כזה? הרבה יותר רך וקל ונושם ועוטף ותומך ומתגמל. כי ככה החלטתי. 2020 זה העשור שלי.




0 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano