חיפוש
  • mayapipano

מימהות. יום המשפחה המיוחד שלי


"מימה-אלה", זה השם שהפלא הקטנה שלי בחרה לאחרונה לקרוא בו למשפחה האינטימית והמיוחדת שלנו. כל כך סמלי שזה התחיל כמה ימים לפני יום המשפחה. מימה זו אני, ואלה זו אלה, הידועה גם בשמה המלא 'אלה דורה פיפנו הראשונה לשמה', וביחד הפכנו לצוות לעניין - מימה-אלה.

לאלה חשוב שנעשה הכל ביחד ושווה בשווה. שנאכל ביחד אותה כמות של אוכל (אם במקרה האכלתי אותה כפית אחת יותר ממני היא תסגור את הפה, תנענע את הראש לצדדים, תצביע עליי ותצווה: "מימה!"), נגרוב ביחד גרביים וננעל ביחד נעליים, אותם היא מתעקשת להביא לי בעצמה בכל בוקר עד לרגליים. יש לה תודעה שירותית לילדה, מה יש להגיד.


כבר שנה ותשעה חודשים שאני "מימה של אלה" ואין ספק שמכל הטיולים והמסעות והטרקים המטורפים שצלחתי בחיי (וצלחתי) זה הטרק הכי מטורף ועוצר נשימה ומאתגר וקשה וקל ועצוב ושמח ומתסכל ומתגמל ומעייף ויפיפה שעברתי אי פעם ועדיין עוברת בכל יום.

"מימהות" זה מסלול בלי נקודת סיום. וכמו כל מסלול בלי נקודת סיום, יפה ככל שיהיה, הוא יכול להפחיד ולהתיש לא פעם. הייתי פעם בטרק כזה בניו זילנד. מסלול עוצר נשימה, יפה שאין מספיק מילים כדי לתאר אותו, רק מה? מי ששלח אותי אליו שכח לציין בפניי שהמסלול לא גמור.




וככה מצאתי את עצמי, באמצע יום ניו-זילנדי חם במיוחד, באמצע שום מקום, כשאני לבד לגמרי. מימיני עצים יפיפיים שסיפקו לי צל, ממולי נהר, שלמזלי המים שלו היו מי שתייה ומשמאלי - שממה. אה, אבל היה עליי דיסקמן עם הדיסק 'נגיעות' של ברי סחרוף. עד היום אני טוענת שמבין ברי, המים של הנהר והצל המוסיקה היא זאת שבאמת-באמת הצילה לי את החיים. בסוף, כשכבר ממש התחיל להחשיך, עבר טנדר כחול ישן ומעושן ולקח אותי בחזרה לציוויליזציה. מה קרה עד שהטנדר הגיע? פחד, תסכול, חוסר אונים. אבל גם הנאה, הרפתקה, לימוד וגדילה שכנראה יכלה לקרות רק תחת הנסיבות המלחיצות האלה. להגיד לעצמי שהכל יהיה בסדר כשאין באמת סימן חיצוני שמאשר את זה, ליהנות מהרגע כי זה תכלס הדבר האמתי היחידי שקיים, ואם זה ככה אז פשוט לשמוע נגיעות באמצע השממה ולצעוק בקולי קולות: "אללל תחפש רחוק, תישאר קרוב, כי ככה זה, לאהוב את עצמך, לא מול המראה, תכנס לתוך, כן זה יכול, להעיר אותךךךך!". ולצחוק. ולבכות. ושוב לצחוק.


מימהות זה מסלול בלי נקודת סיום. קחו את זה בחשבון, נשים יקרות שקוראות אותי עכשיו ועדיין מתלבטות האם להביא עולל או עוללית לעולם הזה כן או לא. זהו. יצאתן לדרך. אם יצאתן – כנראה שקיוויתן שתראו מראות יפים ומן הסתם תלקטו לכן כמה חוויות יפיפיות, ויודעות מה? אתן צודקות! זה באמת מסע מרהיב. אבל לרוב זו עסקת חבילה. עסקת חבילה שכוללת גם את האבנים והבורות וההליכה במעגלים וה'לבדיות' והייאוש והעייפות ורגשות האשמה ועוד עייפות, כי פשוט יש הרבה ממנה.


מה לעשות? אז כאילו כאן מגיע הרגע שבו אני אמורה לתת טיפ ממש חכם כזה, לא? מלחיץ... עולה לי עכשיו להגיד לכן (ולכם): לפתח את המיומנות לספור עד עשר, לנשום עמוק ולקום שוב פעם על הרגליים, פעם אחר פעם. זה מה שאני עושה לפחות. ומה עוד? קצת צל, הרבה מים צוננים ו...נגיעות. גם של ברי וגם בכלל. לחבק הרבה וחזק חזק, כי בתכלס זה הדבר הכי נפלא בעולם כולו.


יום משפחה שמח לכל צורות המשפחה הקיימות

112 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano