חיפוש
  • mayapipano

נקודה. פוסט על מדונה ועל קבלה עצמית


עד לרגע שבו מדונה הגיחה לחיי בסערה גדולה, אי שם בשלהי שנות השמונים, הייתי ילדה מאוד אומללה.

לא הספיקה העובדה שגם ככה גדלתי בבית שממנו נשמעו רוב שעות היום צעקות, קללות ורעש של הטחת חפצים (לא ממש סביבה נעימה לגדול ולהעביר בה את השנים הראשונות של החיים שלך, תאמינו לי), אלא שבנוסף לכל אלא גם שנאתי את מה שראיתי במראה בכל בוקר.


בצד הפנים, מעט מעל הקצה הימני של השפה העליונה שלי התנוססה, קטנה קטנה אבל מטרידה, נקודה. נקודת חן קטנטנה שאין לי מלים לתאר בפניכם עד כמה תיעבתי אותה באותם ימים.

במהלך הילדות אחי הגדול נהג לצחוק עליי ועליה כמעט בכל הזדמנות אפשרית. "נקודה!" הוא היה קורא לי בשעה שהיה מצביע עליה וזה הרגיש לי כמו הקללה הכי נוראית בעולם. "נקודה" הוא היה לועג לי ואני הייתי מיבבת כמו חתולה פצועה, מתחננת בפניו שיפסיק. צורחת עליו עד שהייתי מתישה את עצמי. אחר כך, כשאף אחד לא היה רואה, הייתי הולכת בשקט בשקט לחדר האמבטיה, נעמדת מול המראה שמעל הכיור ועם עיניים נפוחות מדמעות מנסה לגרד את המטרד הזה מהפנים שלי בכל הכוח, לפעמים עד זוב דם ממש.


מה לא עשיתי כדי להיפטר ממנה, מהנקודה הזאת. כמה הרגשתי מכוערת ומוזרה באותן שנים. עד שיום אחד ראיתי בעיתון תמונה של מדונה וזאת סגרה לי את הפינה לגמרי עם הנקודה החוצפנית והשובבה שקישטה את הפנים הפרובוקטיביות שלה. פתאום, לאט לאט, התחלתי לאהוב את הנקודה שלי, פתאום התחלתי לראות בה ייחוד ולא דפקט. מאוחר יותר התחלתי אפילו להתגאות בה.


היום כשמגיעים אליי מתאמנים לחדר האימון ומבקשים ממני להגדיר מטרה אימונית בסגנון של: "אני רוצה להיפטר מהביישנות שלי", "אני רוצה לזרוק לים את הפרעות הקשב וריכוז שלי", או: "אני רוצה לרצוח את מצבי הרוח הקיצוניים שלי", אני תמיד מזמינה את המתאמן או המתאמנת שמולי לקחת נשימה עמוקה, להתרווח לרגע בכורסה אל מול הכיווץ שנוצר אצלם בעקבות ניסוח המטרה המלחיצה שזה עתה הגדירו בפניי ולהסתכל ל"נקודה" שבחייהם "בלבן של העין".

"מה נפלא בביישנות שלך?" אני שואלת אותם, "מה טוב בהפרעות הקשב וריכוז שלך" אני מעודדת, ו "מה מאפשרים לך מצבי הרוח הקיצוניים?" אני מנסה ובודקת איתם, מפצירה בהם להתאמץ ולחשוב.



בהתחלה כמעט תמיד ישנה התנגדות. "שום דבר לא נפלא בזה! זה נורא והיום שאני כל כך ביישנית", "על מה את מדברת? זה רע מאוד שיש לי הפרעות קשב וריכוז!", "מצבי הרוח שלי? איומים!", הם אומרים מיד אבל אחרי כמה נשימות הם מתרצים ומתחילים לטפטף את התשובות. בהתחלה בשקט ובהיסוס ולאט לאט, עם ההנהונים הנמרצים והמעודדים שלי בעוצמה ובסיפוק.


"אני חושבת שיש בביישנות שלי ענווה מסוימת, יש בה שקט ורוגע מסוימים ואני לא לוקחת דברים כמובנים מעליהם אף פעם.", מישהי אחת אמרה לי פעם. מתאמן אחר שיתף אותי לפני כמה שנים בכך ש "הפרעות הקשב וריכוז שלי והקשיים שעברתי במהלך גיל ההתבגרות הם הסיבה האמתית שהלכתי לעבוד עם נוער בסיכון, ואני חושב שהם מרגישים איתי בנוח כי אני מסוגל להסתכל עליהם בגובה העיניים כמישהו שגם עבר קשיים כשהיה בגילם. אני יודע שהם סומכים עליי".

וכך המתאמנים, לאט לאט עם תהליך האימון וההיוודעות למי שהם, מפסיקים מהניסיונות "לגרד את הנקודה" שלהם, מתבוננים בה באומץ, נושמים, רואים את היתרונות והייחוד שלה וממשיכים שלמים יותר בדרכם לכיוון המטרות האמתיות שלהם שהן תמיד, אבל תמיד, מקרבות אותם ל"אני הגדול שלהם", אני שיש בו את כל המכלול של מי שהם. גם את "הנקודה" שלהם.


ואני? אני מחייכת כשאני עדה לזה, מרוצה. ולפעמים גם מעבירה יד ונוגעת בה. בנקודה הזאת שנמצאת לי קצת מעל השפה העליונה.

מאחלת לכולנו שבוע מלא בקבלה עצמית של כל מי שאנחנו. כולל הנקודה שלנו


מוזמנות ומוזמנים להצטרף לקהילה שלי בפייסבוק ממש כאן

0 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano