חיפוש
  • mayapipano

עד הגונג הבא... מחשבות על גדילה ועל פחד מגדילה

עודכן ב: ינו 19


"למה את צריכה את כל זה? עזבי, וותרי על הכל. תרימי ידיים. לכי לישון. אולי לכמה שעות. אולי לכמה שנים טובות".

בצהרי חודש ספטמבר 2016, בדיוק כשאני בעיצומה של הנחיית מדיטציה קצרה, בתוך חלקו האחרון של כנס העסקים שלי ובתחילתו של החודש השני להריון, שמעתי קול. והקול אמר לי לוותר. לוותר על הכל. לוותר כי הייתי לחוצה, מבולבלת ובעיקר מודאגת ממה יהיה.

לוותר כי בדיוק יום לפני התחלתי להבין שיש סיכוי די גדול שעסקת הנדל"ן, זו שעשיתי בארצות הברית כשנה לפני ובה השקעתי את כל יתרת ההון העצמי שלי בעולם הזה, היא למעשה תרגיל נוכלות - עוקץ. ועם הבשורה על ההיריון ממש כמה ימים לפני, הלחץ והמחשבות הכאוטיות לגבי העתיד שלי ושל העובר שלי רק הלכו והתגברו. הרגשתי שאני עומדת להתעלף, ושאני הולכת לעשות את זה על במה מול עשרות בעלי ובעלות עסקים שבאו במיוחד באותו הבוקר לשמוע מה יש לי להגיד.

איכשהו למלא כנסים תמיד ידעתי, כך שגם הכנס הזה למרות הבלבול והלחץ היה מלא, וכך קרה שבשעה 12:00 בצהריים, רגע לפני הרצאת הסיום של הכנס, התיישבתי מול המשתתפים והמשתתפות הרבים וביקשתי מהם יפה לעצור הכל, להניח כל מה שיש להם בידיים, לעצום עיניים ולקחת כמה נשימות עמוקות ומודעות. ביקשתי מהם וביקשתי גם מעצמי.

גם אני הייתי חייבת לעצור ולנשום והנחיית מדיטציה, שגם ככה היתה כלולה בתוכנית הכנס, היתה תירוץ מצוין לעשות את זה מבלי שאף אחד מהמשתתפים ירגיש או יבין מה באמת עובר על מנחת הכנס באותם רגעים.


מהבוקר הרגשתי לא טוב, האנרגיות שלי היו נמוכות, הייתי בתקשורת מאוד לא נעימה עם האסיסטנטית שלי. כנראה שלא הצלחתי להסביר את עצמי טוב בגלל המצב שהייתי בו ובגלל זה היא לא הבינה את ההסבר שלי לגבי סידור החלל וסידרה בדיוק הפוך ממה שרציתי. זה הצטרף לזה שגם איחרה בבוקר (בפעם הראשונה, אבל לי זה הספיק) כך שעם כל ההורמונים שהשתוללו אצלי בגוף גם ככה, הרגשתי שאני מתחילה לאבד את זה. ולמרות שההיריון הזה בא מיד אחרי הריון שלא צלח והייתי אמורה לשמור על עצמי בצמר גפן, סיננתי לעברה בעצבים: 'זוזי, אני כבר אעשה את זה', והתחלתי לסדר את הכיסאות הכבדים בעצמי תוך שאני רוטנת לעברה שהיא יודעת שאני לא אמורה לעשות את זה במצבי ומה כל כך קשה בלסדר כיסאות בשורה ושביקשתי ממנה להגיע בזמן כי אסור לי לסחוב.

באופן טבעי לסיטואציה ובאופן לא טבעי להתנהלות העסקית שלי (אני נוהגת להתחיל כנסים בזמן) היה עיכוב משמעותי באותו בוקר. באופן לא מפתיע דווקא אז נכחו בקהל אנשים שמאוד לא אהבו את האיחור, בלשון המעטה. חלק בחרו רק לצקצק על המצב, חלק הביעו את חוסר הנחת שלהם בקול רם וברור והבהירו שהם עושים לי טובה שהם נשארים בכלל וחלק (האמת שזה היה מישהו אחד אבל הוא הרגיש לי כמו מאה) עזבו את המקום בהפגנתיות. רציתי למות. או לפחות לישון לכמה שנים טובות. הייתי ככה מלהוריד כפכף על זאתי שצקצקה בצד (המצקצקות הן הכי גרועות, תמיד תזכרו) ולצרוח לעבר השאר: "יאללה, לכו, מי צריך אתכם בכלל? ההצגה נגמרה, ביי!"

אבל איכשהו בדיוק באותו הרגע נכנסה לחדר, באיחור אפנתי ומוכר כל כך שירה, חברתי עוד מימי בית צבי העליזים (טוב, היו עליזים בכמה חודשים הראשונים), כשעוד חשבתי שהעולם הוא מקום מושלם וצבעוני לחיות בו וחלמתי על לכבוש בגאון את הבימה. או מינימום את ברודווי (בחיי שחשבתי בזמנו שהבימה יותר שווה מברודווי). בפעם הראשונה שפגשתי את שירה - פגשתי אותה מאחרת. אני חושבת שהיא נולדה מאחרת. היא נכנסה משהו כמו חצי שעה אחרי תחילת השיעור הראשון של שנת הלימודים. אבל במקום להיכנס כמוני כמו עכבר מפוחד, היא נכנסה זקופה ומחויכת וחתיכה ויפה וזוהרת. אז לא הייתי עמוק בעולם ההתפתחות האישית ולכן לא היו לי את הכלים להבין שבשירה היו חלקים לא ממומשים אצלי, חלקים שזעקו לצאת לאור, חלקים כמו ביטחון עצמי ותחושת ראויות ושפע וחוצפה בריאה ותעופה על החיים, אז פשוט צקצקתי לעצמי (אמרתי לכם שהמצקצקות הכי גרועות?) וסיננתי לזו שישבה לידי ש: "זו ממש חוצפה לאחר ככה, ומי היא חושבת את עצמה, הפריחה הזאתי...". והשאר היסטוריה, לקח לי בדיוק שיעור וחצי להתאהב בה כמו כולם ואופס עברו עשרים ומשהו שנה.

שירה לא חיכתה להישרט קשות מהחיים כמו השאר ולכן בחרה להתחתן בגיל מוקדם יחסית כך שכשנכנסה לכנס שלי באותו יום מהביל של חודש ספטמבר כבר היתה אימא לארבעה ילדים בכל הגדלים והמינים והאתגרים. וכששירה נכנסה לחדר משהו בי קצת נירגע, הרגשתי קצת נורמלית, מה שנתן לי כוח להתחיל את הכנס במצב סביר פלוס למרות ההורמונים והעצבים הבת – ימים שלי. לרוץ על התכנים שלו כבר היה לי יותר קל, בכל זאת כנס עשרים ומשהו במספר. אבל כשהתיישבתי, רגע לפני סוף הכנס, להעביר את המדיטציה המונחית, כנראה שמשהו השתחרר אצלי והקול המבעית הזה פשוט תפס אותי לא מוכנה בעליל: "למה את צריכה את כל זה? עזבי, וותרי על הכל. תרימי ידיים. לכי לישון. אולי לכמה שעות. אולי לכמה שנים טובות".



והקול הזה היה שיווקי, תשמעו... הוא הניע לפעולה, תשמעו... הוא מכר, הוא שכנע, הוא לחץ על כל הנקודות הנכונות, תאמינו לי. וחשבתי לעצמי: מה יקרה אם פשוט אמשיך להחזיק את העיניים סגורות חזק חזק ולא אשמיע את הגונג של סיום המדיטציה. גם אחרי שכל המשתתפים יתחילו לזוז בחוסר נוחות בכיסאות שלהם. וגם אחרי שהמצקצקות יצקצקו והמסננים יסננו והנוטשים בגאון ינטשו בגאון ויסחפו אחריהם את עשרות המשתתפים האחרים: "בואו, אמרנו לכם שאין כאן כלום!", הם יצעקו לעבר האנשים המבולבלים. והמבולבלים כהרגלם ילכו אחרי. ואז אני אשאר לבד בחדר, עדיין בעיניים עצומות, עדיין רחוקה מהגונג מרחק אלף שנות אור, ואניח את הראש על השטיח מקיר לקיר של רצפת הכנס ואתכרבל לתוך עצמי ואשן ואשן ואשן. לפחות מאה שנה. או יותר.

הייתי שם, במקום הזה, המוותר, הנכנע, לכמה רגעים ארוכים שהרגישו כמו נצח וחצי. הייתי עם הקול המשכנע הזה ועם הפחד המטורף הזה להשתכנע ממנו. אז אני מכירה את הרצון לוותר תאמינו לי.

איך אומר גיבור הסרט "אופטימיות היא שם המשחק" בסצנה האחרונה: "החיים יפילו אתכם על הרצפה מאה פעם או יותר עד שני בבוקר, אני מבטיח לכם". גם אותי החיים הפילו על הרצפה מאה פעמים ויותר. גם אני חטפתי כפות מפה ועד ראש העין, תאמינו לי. כמות הפעמים שמעכתי את חתיכת הנייר הצבעונית, אותה חתיכת נייר בה כתבתי את החלומות הכי גדולים שלי ואת תוכנית הפעולה להגשים אותם, אל תשאלו אפילו... גם אני.

אז למה בכל זאת אני כאן כותבת לכם, אתם שואלים? או בעצם, אולי תשאלו את עצמכן למה הקשתי בסופו של דבר על הגונג באותו יום חמים והזוי ומלחיץ ומטלטל של חודש ספטמבר 2016? האמת? אני לא יודעת. פשוט הקשתי. פשוט לא נכנעתי. איכשהו. אולי אלי שלי (אלה היתה אמורה להיקרא בהתחלה אלי, עזבו סיפור לפעם אחרת...) בעטה בעיטונת קטנטונת? ואולי סתם התפדחתי משירה, שלא תראה אותי ככה מוותרת... לכו תדעו. אבל הקשתי. גונג. והחיים המשיכו. גונג. והכנס המשיך. והמשיך. ואחרי הגונג באה פתאום הקלה, ואפילו היה נעים ומצחיק ומרגש. וכמה אנשים מחו דמעה. וכמעט כולם צחקו הרבה. ופתאום היו מחיאות כפיים. והסתכלתי מסביב והבנתי שהן מופנות אליי איכשהו. ואיכשהו הכנס הסתיים. ואחרי שהסתיים ניגשה אליי מישהי שקטה וביישנית ואמרה לי: הייתי בכנס הקודם שלך. אז עוד לא הייתי מוכנה. אבל הפעם, לא יודעת, כשהקשת על הגונג? החלטתי להתעורר על החיים שלי. ועל העסק שלי. אני רוצה להתחיל ליווי איתך. איפה משלמים?


אז מה המסר שלי להיום, בטח תשאלו...

המסר הוא לקחת נשימה עמוקה ולא לוותר. לא להתייאש. להאמין באמונה שלמה שבסוף בסוף? יהיה גונג. ואם ממש תתאמצו? גם מישהו ייגש אליכם בסוף ויגיד תודה וישאל בנימוס: איפה משלמים?


רוצה ללמוד איך לעשות את זה? רוצה ללמוד ביחד איתי? נהדר! כנעכ – כנס נשים עצמאיות כלכלית מספר 4 (מיועד גם לגברים) קורה ממש אוטוטו ומחכה במיוחד בשבילכן/ם! ההרשמה המוקדמת בעיצומה! על תפספסו את ההזדמנות לצעוד ביחד לעבר 2020 (אנחנו בעתיד!) מרגשת, מתוכננת ואפקטיבית!!! הנה כל הפרטים כולל המחיר המיוחד: http://www.mayapipano.co.il/nashimatzmaeyotcalcalit24.12.19


מקווה לראותכן/ם:)

0 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano