חיפוש
  • mayapipano

רגע לפני שהעולם ישתגע סופית. או יחזור לשפיותו. פוסט יום הולדת קצת אחר



אז מה, העולם משתגע סופית או שדווקא חוזר לשפיותו?

רגע לפני יום הולדת 44 (גאד דאם! וואט?!?!), אני רוצה לתת כאן את האמת הסובייקטיבית למשעי שלי על הנושא

התמונה הזאת צולמה כמה ימים לפני הסגר הראשון והאין-גני ילדים, שפרצו בסערה לחיי. אנחנו בחולות הצבעוניים ליד דימונה למי שמתעניין. מומלץ, סעו. אה... טוב, סליחה. רגע של אושר יקר מפז שהשכלנו לייצר יש מאין, למרות הטירוף שהלך מסביב, למרות זוגיות ממש טרייה בת שלושה שבועות בלבד. אני מסתכלת על החיוך המופלא של אלה-דורה בתמונה וכנראה שרק אני יודעת מה הוא באמת מסמל עבורי. אבל בכל זאת, רק כדי להנגיש את הרגע ולתת לו שם אקרא לו: "החזרה לשפיות".

מי מחבריי הבודדים שהיה מספיק אמיץ להיות איתי בקשר לכל אורך ארבע השנים שקדמו לקורונה ולסגר הראשון, יודע טוב מאוד שלא היו הרבה רגעים שבהם זכיתי לשבת בנעימים במאורה שלי, לחבוק כד חרס ענק וללקק דבש. מעטים עוד יותר היו הרגעים שבהם מצאתי איזשהו הגיון לאיך שהסביבה הרחוקה ובעיקר חלק מהסביבה הקרובה שלי בחרה להתנהג ו"לתמוך" בי בשנים הראשונות של האימהות היחידנית שלי.

בהתחלה הייתי מאוד עסוקה ב"לעבוד על עצמי" ולקבל את האחר בדיוק כמו שהוא. מה זה עבדתי, ממש הזעתי בבתי השחי ובחריצים הסודיים, אשכרה נתפסו לי כל מיני שרירים בכל מיני מקומות בגוף שלא ידעתי על קיומם רק מלהגיד לעצמי שוב ושוב את המשפטים: "כל אחד נותן מה שהוא יכול" ו "כל אחד עושה כמיטב יכולתו". המשפטים האלו התישו אותי ובעיקר גרמו לי להרגיש שאני מתרחקת מעצמי ומתנתקת מהרגשות האמתיים שלי. בשלב מסוים, ועל כך אני מודה לעצמי עד היום, הבנתי שלמרות מה שטענו הגרמנים, העבודה (על עצמי) לא תמיד משחררת ושכמויות הסבל שהעבודה הזאת גורמת לי לא שוות את המאמץ ופשוט שחררתי באהבה (כן, בהחלט דאגתי שזה יתבצע באהבה) את כל מה ומי שלא תמך בעולמי בצורה המיטיבה באותם ימים.

לבחירה הזאת היו מחירים, לעתים מחירים כבדים מאוד. לא נעים לפתוח את המצח מהמשקוף של הדלת כשאת לבד עם ילדה קטנה בבית ולדמם אל תוך מסך הנייד שלך תוך כדי שאת מחפשת באנשי הקשר למי את יכולה להתקשר לעזרה מבלי שיטיף לך מוסר ושבעיקר יחסוך ממך את המשפט האלמותי: "חמודה, את בחרת להיות יחידנית". או לחטוף התקף ורטיגו ולשכב בספה בסלון בלי יכולת תזוזה במשך יותר משלוש שעות כשהילדה בת השנתיים שלך מסתובבת בכל הבית ואת לא באמת יודעת מה יקרה אם היא תהיה זקוקה לך בעוד רגע כי תיפול או תשבור משהו חלילה, כשהאופציה להתקשר לאחיך או לאימא שלך בכלל לא קיימת. גם אחרי ניתוח החלפת המפרק שעברתי לפני שנה מצאתי את עצמי רועדת עם ההליכון, מסטולה לגמרי מכל משככי הכאבים הנרקוטיים שדחפו לי בבית החולים, מנסה לעמוד יציב בחדר האמבטיה כדי לרחוץ את הילדה שלי ורק מתחננת למי שלא נמצא שם כרגע למעלה, שדונים, פיות, אלים חדשים וישנים או פשוט אלוהים, שיעזרו לי שלא יקרה לי כלום וגרוע מזה לילדה שלי.



באיזשהו שלב למדתי להסתדר לבד. זה היה הפתרון השפוי עבורי. אבל אם הייתן שואלות לדעתי באותה תקופה? הייתי אומרת לכן שהעולם השתגע. סופית. בוודאות. ולא, כל אחד בהחלט לא עושה כמיטב יכולתו. ולא, כל אחת לא נותנת את כל מה שהיא יכולה. הייתי אומרת לכם שאנשים הפכו מנותקים, הייתי אומרת שלא, אין שום הסבר הגיוני לאטימות שמשתוללת ברחובות תחת ההצדקה: "יש לי את הכרכרה שלי לסחוב, זה מספיק". בעקבות הפרסומים בפייסבוק על הניתוח הקרב ובא נכנסו לחיי שני אנשים יקרים מפז, רפאל חדד וגיא קינברג, פשוט שני מלאכים בגוף אדם. ורפאל עם החיוכים והמילים הטובות, כולל הבישולים המטורפים (איכן ישנם עוד גברים מכיני קוסקוס כמוך רפאל) וגיא, גאיצ'ו שלנו, שהמילה נדיבות פשוט תקטין את יכולת הנתינה של האיש יוצא הדופן הזה, בתוספת מיכל החברה המהממת השורדת שלי שרק אלוהים יודע איך יש לה סבלנות לצבור כזה קילומטרז' של הקשבה אליי ולעניינים שלי לאורך השנים, איכשהו סיפקו לי את מה שהייתי זקוקה לו והרבה נחמה. אבל שוב, בעיקר למדתי להסתדר לבד. ובאשר לגברים? נו, באמת, בכלל קראתןם עד כאן?



ככה הגעתי לפני כמעט שמונה חודשים לדייט הראשון עם גילי. חבולה, חשדנית ובעיקר? עייפה. הייתי כמה חודשים אחרי ניתוח החלפת המפרק, ואומנם כבר עמדתי על הרגליים בכוחות עצמי, כבר אפילו התחלתי לחזור לכושר וברוך השם העסק עבד יפה בעקבות פעולות נכונות שדאגתי לעשות לפני הניתוח, אבל למרות הכל גם הגעתי לדייט הזה עם גוש גדול וכבד של אכזבה מהעולם ועוד מאה טון של רגשות אשמה על האימא שתמיד חלמתי להיות ופשוט לא יכולתי להיות באותם ימים. ואף מילה על האישה שתמיד חלמתי להיות ולא השכלתי להפוך אליה והמחשבה שאולי גם לעולם לא אהפוך.

בטח עכשיו תרצו שאספר שגילי הגיע לדייט קל כנוצה, משוחרר מאכזבות, עם חיוך רחב, מקל גולף וחולצה של לקוסט ובשניה אחת פשוט מחק את כל הכאב. מובן לגמרי. אבל גילי הגיע גם הוא עם השק שלו והעניינים שלו. מהם אותם עניינים? זה כבר תצטרכו לשאול אותו. טיפ ממני? אל תטרחו, הוא לא יענה לכם. אדם דיסקרטי הוא גילי שלנו. אבל הוא טוב. או איך שאלה-דורה נוהגת להגיד: "גילי ילד טוב". וכמה שהיא צודקת. גילי ילד טוב, נשמה טובה, ועם כל כובד המשקל של מה שהוא עבר בחייו וסחב על כתפיו, הוא בא עם רצון אמתי לקשר חם ואוהב, עם חשק להתחיל דף חדש ובעיקר? גילי בא. נקודה. ומאז שבא לא הלך.

זה אומר שבדיוק חודש אחרי שהתחלנו לצאת כשהודיעו על הפסקת הגנים ועל סגר ראשון, אז גילי פשוט קפץ למים ועבר לגור איתנו כדי לעזור. זה כולל בישולים, בייביסיטינג, קימה בלילות, מילוי המקרר בכל טוב, ריצה לסידורים בשבילנו, וזה כולל גם את ההתעקשות הלא מובנת שלו להישאר למרות הכל, גם אחרי שאני צורחת עליו, כמעט באה לשבור לו ואזה על הראש תוך כדי שאני מנסה ללמד אותו איך מאייתים את צמד המילים הקדוש 'א ת - צ ו ד ק ת' בלי טעויות מיותרות. מנסה לדובב אותו בעקשנות ש: "שאף גבר לא מת מלהגיד את צמד המילים הקדוש הזה מדי פעם בפעם לאישה שלו, ההפך". גילי בא ונשאר. ונשאר. והוא עדיין כאן, למרות הכל. ואנחנו שונים ועקשנים, כל אחת ואחד בדרך שלו שלה, ובכל זאת אנחנו כאן. ואנחנו רבים ובכל זאת אנחנו כאן. ואנחנו מתפייסים ובכל זאת אנחנו כאן. ואנחנו אוהבים ומתחבקים וצוחקים ובוכים ואנחנו כאן. והאם זה טירוף או שפיות? זאת ממש שאלה טובה. לכו חפשו את התשובה ותחזרו אליי.

לפני חודשיים עברנו לגור ביחד, ברסמי יענו, בשכונה מקסימה בראש העין. ובדיוק כמו שרציתי, יש כאן קהילה חיה ונושמת ובועטת ונותנת, למרות ואולי בזכות הסגר. ולמרות שאין גנים כרגע בזכות העובדה שזו שכונה ממש קטנה ואינטימית הילדים מהגן של אלה כולם שכנים קרובים ואת רובם אנחנו רואות מדי יום בגינה הגדולה שנמצאת ממש מאחורי הבית שלנו. כל ההורים נעימים וידידותיים, השיח זורם ומזמין. אל תשאלו אותי איך היו לפני הקורונה, מספרת לכם מה עכשיו. למרות שאימא אחת שיתפה אותי על עצמה שהיא מרגישה שחזרה לשפיותה מאז הקורונה... אבל אני רק מצטטת אותה... בכל אופן נעים לי בשכונה הזאת, מרגיש לי חמים ונעים ומאפשר. ואלה? מאושרת. ומכיוון שאלה היא הדבר הכי חשוב בעולמי, אז גם אני מאושרת.



והעבודה? העסק שלי? טפו טפו חמסהההה. סתם. וואו, רכבת הרים, כל כך הרבה דברים, גם וגם וגם וגם. גם לקוחות וקורסים חדשים ומופלאים וגם שחרור הישן והלא מדויק והמיטיב. וגם רגעים של משבר. אבל גם העסק שלי שחזר מבחינתי לשפיותו, בצורה של הבייבי החדש שלי, הקורס החדש שלי: "לעצור רגע ולחשב מסלול מחדש", שמלמד בעלי עסקים שרצים ורצים, לעצור רגע, לנשום, לתכנן נכון וחכם, לראות את הטוב, לנהל ולשחרר דפוסים ישנים ומזיקים, לקבל כלים לשיווק בימי קורונה ובעיקר להיות אקולוגיים עם עצמם ועם הסביבה שלהם, יחד עם ההצלחה העסקית החשובה. במיוחד עכשיו. אז גם העסק שלי בהתחלה השתגע, אבל עכשיו חזר לשפיותו מבחינתי ומבחינת כמה עשרות בעלי עסקים שנמנים עם בוגרי המחזורים הראשונים.


ובאשר לשפיותה או לחוסר שפיותה של ההנהגה שלנו, מילה קטנה ממני – ממליצה לכם בחום לא לחפש שם הגיון, ובדיוק כמו שאני החלטתי לפני כמה זמן, לסמוך תחילה רק על עצמכם, ומיד אחר כך למצוא לכם קהילה תומכת שתדבר את אותה השפה שלכם ותעצים אתכם. גם כאן אני חושבת שהעולם קודם כל ישתגע סופית ואז רק אז יחזור לשפיותו. עד אז התאזרו בסבלנות. דאגו להיות בתקופת הזמן המאתגרת הזאת אהובים ועטופים ונתמכים. ואם משהו מפריע לכם – קומו ועשו משהו אמתי לשנות אותו, בדרך המיוחדת שלכם, בהתאם לנסיבות חייכם כמובן. ואל "תעבדו על עצמכם" יותר מדיי, כי זה מתיש בסופו של דבר. דאגו להיות מאושרים ומשוחררים מסבל כבר עכשיו, עד כמה שניתן.


אז העולם משתגע סופית או חוזר לשפיותו? תחליטו אתם, אני רק נתתי לכם את 'שני הסנט' שלי בחסות יום ההולדת ה44 שלי. בשמונת החודשים האחרונים, בחסות הקורונה, אני חזרתי לשפיותי. חזרתי לאימהות שתמיד חלמתי עליה, ואולי מעולם לא באמת הייתי בה, עד שהנגיף המדובר כבש בסערה את העולם, חזרתי ליצירה, חזרתי למדיטציות במלוא העוצמה (והדרך עוד ארוכה), חזרתי לעצמי.

יום הולדת שמח לי וחזרה לשפיות מיטיבה לכולנו.

ולמי שרוצה לשמוע עוד על הקורס "לעצור רגע ולחשב מסלול מחדש" מוזמנות ומוזמנים להיכנס לכאן: http://www.mayapipano.co.il/laatzorega26102020

203 צפיות
אני מזמינה ליצור גם קשר אישי
  • בואו לבקר אותי בפייסבוק
Maya Pipano